בעולם זכרי שמכוון לסדר אבסולוטי, אין מקום להכרה בערך של הכאוס. כל פתרון נראה כמו ניסיון להדוף את הכאוס ולייצר סדר על אפה וחמתה של המציאות. והכי הזוי? אנחנו חיות בעולם כאוטי לחלוטין שרק מנסה לשדר יציבות אבסולוטית. קונספציה, כבר אמרו כאן. כשמאפשרים מקום לכאוס, נוצר מצב הווייתי נקבי שנותן לפרטים שהות לזוז ללא סדר ידוע מראש, ולהסתנכרן מחדש במקומם. זה מביא להרפיה עמוקה, לצלילה אל מעמקי התת-מודע ולשקט -שקט של רעש לבן, לא של דממה. זהו תהליך שמאפשר, לבסוף, את הסדר הזכרי הבריא. מעבר ל

מכירות את הימים שבהם אתן שוקעות פנימה? מסך של ערפל וכאוס, ביקורת עצמית, שיפוטיות. ימים שבהם את לא מבינה את ההיגיון של החיים האלה, ובעיקר לא מבינה לאן נעלמת ורק רוצה את הכוחות שלך חזרה? מכירה? אנחנו חיות בעולם שבו יש יותר מקום לנשים, אבל פחות מקום לנקביות. זה הופך אותנו ליותר זכריות ויותר בטוחות בחלקים הזכריים שבנו: אנחנו שואפות לסדר, זזות בקצב מהיר, רחוקות מהטבע של הגוף שלנו. אנחנו פועלות בכוחנות מול המציאות ומחפשות לוגיקה וסדר בתוך היצור החי, האינסופי והמשתנה שאנחנו. הכאוס כ

אתמול, אחרי זמן רב שבו חלקים מהתוכנית הגיעו אליי דרך הרשת, החלטתי לצפות בפרק האחרון של האח הגדול. וכמה שאני שמחה שעשיתי זאת. במשך שעה וחצי, צפיתי בגברים שמתנהגים בכוחניות ושליטה, בחוסר רגישות, ביהירות ובזלזול. גברים שלא מקשיבים לביקורת, שומרים על מקומם, מתפעלים מכוחם ומעצימים אותו. וגם כאלה חמודים, שפשוט תקשורת רגשית אינה הצד החזק שלהם (וזה בסדר) . ומולם, נשים. נשים ששמות לב לחוסר ההוגנות, לכאב, לרגש העמוק. נשים שמנסות להביא מבט מורכב, שמביאות כנות, חשיפה, אמת פשוטה וברורה. ו

מגיל חמש התרגלתי לא להאמין למה שאני חשה בגוף שלי, ולסמוך על הראש שלי יותר ויותר. כמה כאב לב חוויתי, כמה בחירות לא נכונות, אי-נוחות ואכזבות - רק כי לא הקשבתי לגוף שלי. לאותה אינטואיציה לא הגיונית שידעה וזיהתה כל כך טוב את האמת שבתוכי. להקשיב לגוף זה להקשיב לידע הנקבי. להקשיב לראש זה להקשיב לחלק הזכרי. כשיש הלימה ביניהם, הם משלימים זה את זו, אך כשמקשיבים רק לחלק אחד - נוצר פיצול. זהו פיצול שכולנו, הנשים, חיות בעולם מרגע היוולדנו: הקשבה לסמכות חיצונית, לידע רציונלי ולניווט של הה

כמה את מרגישה עמוסה ביום יום שלך ? אנחנו חיות בעולם שבו זה מרגיש כאילו מידת העומס שלי מראה כמה האישה בעלת ערך . כמה אני טובה וחכמה ועמוסה וכל יום מחושב לפרטי פרטים בוקר ערב צהריים וליל . קצב של עולם זכרי שבו מרכך הוויתך היא בכמה תועלת את מביאה החוצה לעולם ולא פנימה. הפער הזה בין האדרנלין שמוביל אותנו בעומס לבין הצורך של הנקבה להיות נוכחת \, במימד רוחבי ולא אורכי במיוחד עם ילדנו. קורע לנו את הסרעפת. בבית בו גדלתי אמא שלי וכל שמונת ילדיה היו מתעוררים באוגוסט החם בשעות הצהריים,

או בקיצור - איך נקבות עושות כסף כנשים, מוטמע בנו באופן הכי עמוק שכסף הוא לא שלנו. עד לפני 180 שנים לא יכולנו להחזיק רכוש באופן חוקי, לא היינו יכולות לקבל ירושה, לרכוש בית. הכל היה תחת היד הגברית. וזה עוד ניחא - עד לפני 180 שנים כולנו כנשים היינו רכוש תחת בעלות זכרית. למרות השינויים העצומים שעברנו ביחס לזכויות שלנו כנשים - עד היום רוב מוחלט של התפיסה וההחזקה של כסף בעולם מובלת על ידי גברים (חלקם מדהימים לאללה, יש לציין), והחוויה שלנו היא שאין מקום לידיים נקביות בתנועה הזו. ידי

בכלל לא ידעתי שנולדתי לעוף . חשבתי שהכנפיים שם ליופי, שאני צריכה לענטז איתם ולהראות כמה אני חכמה. בכלל לא יכולתי להסתכל לשמיים כי הייתי עסוקה בלשרוד על האדמה. נולדתי לבוץ תובעני ואני טבעתי בה ואף אחד לא ניסה להציל אותי למרות שצרחתי - אמרו לי שאני היסטרית. אז עינטזתי את הצרחה שלי עד שיצאו לי שלפוחיות דלקתיות מכל מקום. גם מהפה ואיכשהוא שרדתי. חשבתי שרק אני דפוקה. מזל שהוא הקשיב לי ורצה אותי שלמה אחרת לא יודעת איפה הייתי. הילדים נולדו והם נתנו לי שקט ואז היית צריכה לענטז עם הכנפ