אתמול, אחרי זמן רב שבו חלקים מהתוכנית הגיעו אליי דרך הרשת, החלטתי לצפות בפרק האחרון של האח הגדול. וכמה שאני שמחה שעשיתי זאת. במשך שעה וחצי, צפיתי בגברים שמתנהגים בכוחניות ושליטה, בחוסר רגישות, ביהירות ובזלזול. גברים שלא מקשיבים לביקורת, שומרים על מקומם, מתפעלים מכוחם ומעצימים אותו. וגם כאלה חמודים, שפשוט תקשורת רגשית אינה הצד החזק שלהם (וזה בסדר) . ומולם, נשים. נשים ששמות לב לחוסר ההוגנות, לכאב, לרגש העמוק. נשים שמנסות להביא מבט מורכב, שמביאות כנות, חשיפה, אמת פשוטה וברורה. ו

מגיל חמש התרגלתי לא להאמין למה שאני חשה בגוף שלי, ולסמוך על הראש שלי יותר ויותר. כמה כאב לב חוויתי, כמה בחירות לא נכונות, אי-נוחות ואכזבות - רק כי לא הקשבתי לגוף שלי. לאותה אינטואיציה לא הגיונית שידעה וזיהתה כל כך טוב את האמת שבתוכי. להקשיב לגוף זה להקשיב לידע הנקבי. להקשיב לראש זה להקשיב לחלק הזכרי. כשיש הלימה ביניהם, הם משלימים זה את זו, אך כשמקשיבים רק לחלק אחד - נוצר פיצול. זהו פיצול שכולנו, הנשים, חיות בעולם מרגע היוולדנו: הקשבה לסמכות חיצונית, לידע רציונלי ולניווט של הה

או בקיצור - איך נקבות עושות כסף כנשים, מוטמע בנו באופן הכי עמוק שכסף הוא לא שלנו. עד לפני 180 שנים לא יכולנו להחזיק רכוש באופן חוקי, לא היינו יכולות לקבל ירושה, לרכוש בית. הכל היה תחת היד הגברית. וזה עוד ניחא - עד לפני 180 שנים כולנו כנשים היינו רכוש תחת בעלות זכרית. למרות השינויים העצומים שעברנו ביחס לזכויות שלנו כנשים - עד היום רוב מוחלט של התפיסה וההחזקה של כסף בעולם מובלת על ידי גברים (חלקם מדהימים לאללה, יש לציין), והחוויה שלנו היא שאין מקום לידיים נקביות בתנועה הזו. ידי

אנחנו חיות במבנה כל כך זכרי ואטום שבו מלחמה נראית כמו פתרון יחיד והגיוני - אבל האמת הפשוטה היא שזה לא נכון. לאורך ההיסטוריה, כשניסינו לפתור סכסוכים דרך נשק – הם חזרו שוב ושוב, כמו מחזור בלתי נגמר של נקמה. ואני יודעת ומבינה כאישה וכאם יהודיה שהמלחמה הזו היא נחוצה במצב הקיים, שיש איום גרעיני להשמיד אותנו ש-"הקם להורגך השכם להורגו" - ועם זאת, אין בי שמץ של שמחה, או תחושה של ביטחון עתידי בעקבות ההצלחות שלנו בשדה הקרב. המלחמה הבאה כבר בפתח, זה טיבן של מלחמות. של חוסר תקשורת, של אג