הקונספציה של הסדר האבסולוטי

בעולם זכרי שמכוון לסדר אבסולוטי, אין מקום להכרה בערך של הכאוס. כל פתרון נראה כמו ניסיון להדוף את הכאוס ולייצר סדר על אפה וחמתה של המציאות. והכי הזוי? אנחנו חיות בעולם כאוטי לחלוטין שרק מנסה לשדר יציבות אבסולוטית. קונספציה, כבר אמרו כאן.

כשמאפשרים מקום לכאוס, נוצר מצב הווייתי נקבי שנותן לפרטים שהות לזוז ללא סדר ידוע מראש, ולהסתנכרן מחדש במקומם. זה מביא להרפיה עמוקה, לצלילה אל מעמקי התת-מודע ולשקט -שקט של רעש לבן, לא של דממה. זהו תהליך שמאפשר, לבסוף, את הסדר הזכרי הבריא.

מעבר להעצמה נשית

הדבר הבסיסי שחסר לנו כנקבות הוא לא העצמה נשית. כולנו הפכנו למעצמות-על שמתקתקות קריירה, בית וילדים במקביל. אנחנו לא נחות. הצטרפנו לעולם שדוהר קדימה בקצב זכרי שועט כי הבנו שלהיות נקבה מבטא חולשה או השפלה. אמרנו לעולם: תראו, אנחנו יכולות הכל ואפילו טוב מכם. וזה נכון - כנקבות אנחנו הכי נחושות שיש, זה כוח ההישרדות שלנו. אנחנו שורדות הכל טוב יותר מזכרים (וזה מוכח מדעית), אבל הגוף שלנו צורח.

הקצב של הנקבה הוא אחר. עבורנו, הקצב המערבי גוזל בריאות בסיסית ואוכל את הנשמה. תמיד מצחיק אותי כשאומרים על הרחם שהיא רק מכילה, רכה ועוטפת. כמה רומנטי, כמה חלקי. הרחם היא אחד האיברים הכי פעילים ואסרטיביים בגוף; איבר שיודע לשים גבול ברור כשמשהו לא מתאים לו. היא עושה ריצוף גנטי לכל זרע שנכנס, ואם הוא לא "בא לה בטוב" – היא פשוט מחסלת אותו. הפלה טבעית, קוראים לזה.

ולהבדיל, הרחם יודעת לטפח חיים בזמן ארוך של שהייה והזנה שורשית, עד שהיא אומרת חלאס ומוציאה אותם בכוחות עצומים. הרחם יודעת להכיל, יודעת לשים גבול, ויודעת לשהות.

מה שכחנו?

שכחנו את הצורך של הנקבה במנוחה, בללכת לאט עם כל האגן. שכחנו איך לתת אמון בתהליכים ארוכים וממושכים שמרגישים לפעמים חסרי פואנטה אבל הם עמוקים מנשוא. העולם כולו שכח, וגברים ונשים סובלים מזה יחד.

אין היום לגיטימציה לקול הנקבה, אבל הגוף שלנו זוכר ומתגעגע. הוא צורח את זה דרך טחורים, PMS, שחלות פוליציסטיות, רחם שמסרבת לקבל עוברים, פחד מזוגיות, התקפי זעם או דיכאון. זו הנקבה שבך שצורחת לך.

תקשיבי.