כוחו של הכאוס: כשהנקבה מפסיקה להיות בתוך הסדר

מכירות את הימים שבהם אתן שוקעות פנימה? מסך של ערפל וכאוס, ביקורת עצמית, שיפוטיות. ימים שבהם את לא מבינה את ההיגיון של החיים האלה, ובעיקר לא מבינה לאן נעלמת ורק רוצה את הכוחות שלך חזרה? מכירה?

אנחנו חיות בעולם שבו יש יותר מקום לנשים, אבל פחות מקום לנקביות. זה הופך אותנו ליותר זכריות ויותר בטוחות בחלקים הזכריים שבנו: אנחנו שואפות לסדר, זזות בקצב מהיר, רחוקות מהטבע של הגוף שלנו. אנחנו פועלות בכוחנות מול המציאות ומחפשות לוגיקה וסדר בתוך היצור החי, האינסופי והמשתנה שאנחנו.

הכאוס כטבע ראשוני

איכות הנקבה היא כאוס - תנועה אינטואיטיבית, לא רציונלית, שבסופה נוצר סדר פנימי שאינו אסטרטגי, מתוכנן או בהכרח אסתטי. זו התהוות שנוצרת מתוך הקיים. התנועה הזו קיימת בכל מקום: במערכות ביולוגיות, במתמטיקה, בטבע, בפוליטיקה, בבית, בחינוך ילדים, בזוגיות ובמיניות.

תנועת הכאוס היא קריטית להתקיימות שלנו ברווחה כנקבות בעולם, אבל למדנו לפרש אותה במשך שנים כאלמנט שמונע מאיתנו לגדול. שם אנחנו מחמיצות פוטנציאל צמיחה אדיר. לידה, למשל, מתרחשת רק אחרי שמאפשרים למקום של הכאוס בתוכנו לבוא לידי ביטוי. גם המחזוריות החודשית זקוקה לכאוס כדי להתקיים ולהתחיל מחדש. אבל למדו אותנו לקרוא לכל זה הורמונים, טפשת היריון או דיכאון אחרי לידה - מילים שמאבחנות אותנו שוב ושוב כלא בסדר, כחולות. המילים הללו מפרידות את הכאוס מתוכנו ובאמצעות סדר מלאכותי מזיזות את הנקבה מהמרחב שלנו. מלמדים אותנו לסבול אותה כברירת מחדל רק ביומיים שלפני הווסת ולקרוא לה "הורמונים". אבל זו את. זו הנקבה שבך.