אמהות בעולם שבור

הייתי צריכה ללדת 4 ילדים, לעשות קריירה , לראות את כוח ההשפעה שלי, את היכולת שלי להרוויח כסף, לראות את אבא שלי מת כדי לראות באופן צלול אני אמא, אני רק אמא, אני קודם כל אמא.

מאיר לא ישן טוב בלילה, הוא לא שמח,הוא לא חולה באופן מובהק אבל ברור שמשהו לא נעים לו, הוא צמוד אליי ובוכה בכל רגע שאני מעט מתרחקת.

עם 4 ילדים לארגן בוקר שלם של כריכים, ארוחות, תלבושות לבית הספר, בקבוקי מים מלאים עייפות יתר  וילד שלא עוזב אותי לשניה זה מורט. מורט מאד.

רק מחכה לרגע שאשים אותם במסגרות ואתפנה לדבר החשוב באמת בעולם שלנו היום. הגשמה, להיות לבד, לממש את עצמי, נוכחות עזה החוצה.

פגישות חשובות שמחכות לי, נשים שמחכות לשמוע ממני, אתר שבדרך להיבנות,  קהילה שאני בונה בצעדים ראשונים ומרגשים, יד ימיני שמחפשת אותי  וצריכה שאתייחס לכמה הודעות דחופות.

ומאיר בוכה, לא משחרר אותי בגן, ואני רק רוצה ללכת, להרגיש את הגוף שלי לבד, את המוח שלי חושב וחש בלי ילד שנכנס לי לתוך הפריים ומבקש משהו ועוד משהו.

אני לוקחת נשימה ומבינה שצריכה לבטל הכל ולקחת אותו איתי הביתה למרות שכביכול אין סיבה, אין לו חום, הוא לא מדבק לפי הפרוטוקול הכל בסדר.

בבטן אמא יודעת לזהות - ילד שזקוק לה. 

לאה המטפלת שלו מסתכלת עליי ורואה את הדמעות ואומרת לי "אני מעריכה את האמא שאת שרה, אני יודעת שזה לא קל, הדבר הכי משמעותי בחיים שלנו זה שאנחנו אמהות ואת הפירות אנחנו לא רואות עכשיו אלא נראה אותם כיגדלו"

פעם אם הייתי שומעת מילים כאלה הייתי מתעצבנת , מרגישה שזה מקטין אותי,

אני לא רק אמא, אני לא רק אמא, אני אישה מטורפת, אישה מגשימה, אישה משפיעה, אישה חכמה ומצליחה.

אמא שהיא בת לדורות של אמהות שלא קיבלו הכרה וערך לכוח האמהות, שנרמסו תחת עול האמהות בלי שיכולו להשפיע מתוכו על מהות החיים שלהן,

נשים מדהימות שלא קיבלו ערך לכוח הנקבי שלה, שהרחם שלהן היתה כלי לשירות העולם ולא להעצמת הידע העמוק שבהן שביקשו להביא לעולם.

אני פחדתי שנים להיות רק אמא, להיות אמא שלי, להיקבר בבית מרוטה בין ילדים , להרגיש לא נראית בלי להבין למה היא , מה היא רוצה, היא כל היום בבית לא עובדת שתגיד תודה.

אמא בלי שבט זה כמו גוף בלי נשמה וככה אנחנו האמהות בדורות האלה מתפקדות. לבד, בלי הזנה, בלי ערך עמוק שאנחנו מקבלות מהחברה שלנו לתפקיד הכי גדול, הכי מהותי ויסודי בחיים האלה. להביא חיים לעולם, לגדל ולהזין אותם בבטחון ואהבה.

רוב השעות אנחנו איתם לבד בבית, מגדלות, מקשיבות, מנקות, מכבסות, מסיעות מחזירות, מתי אמרו לנו ;

שרה,  ראיתי שקמת באמצע הארוחה הראשונה שבה הכנסת משהו לפה היום לגשר בין 2 ילדים שרבים על הטרקטור וממש עשית נכון שנית  תוקף לרגשות שלהם , שמת גבול, חינכת אותם לראות את עצמם וללמוד את ערך הנדיבות ואז כשרק חזרת לאוכל עצרת שוב להחליף טיטול לקטן כשאת מתה לאכול ולנוח לרגע.

איזו אמא מדהימה אני מעריכה את האמהות שלך״

מתי נתנו לאמא שלי את התוקף הזה?

מתי ראינו בפעם האחרונה בתקשורת האדרה, ערך, הקשבה לנקבה בשל הכוח הנקבי הכי גדול בעולם ולא בגלל התואר או התפקיד שהיא ממלאת ביקום הזכרי הזה?

אני אמא, זו הפרופסורה של החיים שלי,  שם השבר הכי גדול שעברתי ביכולת שלי להביא חיים לעולם ומשם גם פוטנציאל הצמיחה הכי גדול, מנהיגותי, משפיע, אמיתי שפגשתי בחיי.

יותר מכל תואר, הרצאה, לימוד, תהליך עומק כזה או אחר.

האמהות פתחה אותי, פרקה אותי, המבט שלי על העולם התשנה מהיסוד בגלל החיים שינקו משדיי,  הילדים שלי הם ההזנה לכוח המשפיע שלי ,ובכוחות אלה אני חיה אני גם משפיעה בעולם טוב.

והילדים שלי הם הדבר הכי גדול שאני יכולה להשפיע עליו לעולמי עד, עליהם ועל כל הדורות קדימה שיגיעו דרכי

וכמה ילדים רעבים מסתובבים בעולם, מבוגרים וצעירים, חסרים ואלימים ומתחת פחד עצום מכוסה בשחור.

כמה אני אהוב? האם יש לי מקום בעולם?

מתי העולם יחזיר את הערך  לכוח העצום שיש לאמהות בעולם

מתי אנחנו האמהות, נחזיר חזרה את עוצמת האמהות חזרה אל חיקינו וחיק ילדינו?

ישבתי מול לאה הגננת ובכיתי.

לקחתי את מאיר חזרה הביתה, נשכבתי על הספה, הוא בכה , כל כך הרבה משימות שרצו לי בראש שאני חייבת להספיק באותם רגעים, התחבקנו  עד שנרדם ביבבה ולחשתי לי שוב ושוב

אני מעריכה את האמא שאני

תנשמי.

תסתכלי על הילדים שלך, על מי שאת אוהבת.

משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים.

אנחנו חיות בעולם שבילבל לגמרי את סדרי העדיפויות שלנו

בין הגשמה עצמית לזוגיות ומשפחה.

הבית הוא היסוד הקדוש שלנו בחיים האלה.

תחזרי הביתה.

לחיים.

לחיינו.

אמן.