על הגבר שנכנע והנשים הרעבות לקשר

הרבה מהגברים שאני פוגשת היום בזוגיות ארוכת טווח הם גברים שנכנעו.

אין אור בעיניים, אין תשוקה, יזמות ואנרגיית חיים גבוהה.

כמעט דיכאון סמוי.

הם ויתרו על הרצונות והתשוקות שלהם בקשר. חיים עם מה שיש. נחלו כמה אכזבות מהעולם. הלב נשאר סגור. הבכי לא יצא. האישה לא מרוצה, והם המוציאים לפועל את רצונה של האישה, מנסים כמה שיותר לספק אותה – ולא מצליחים. היא נשארת רעבה.

היא רעבה לניצוץ החיים שבו, שיזין אותה מתוך הכוח הזכרי שלו.

אבל הוא למד לכבות. להיות גבר – זה פוגע, זה אימפולסיבי, זה מסוכן. עדיף לכבות כמה שאפשר, וכשאין ברירה – להתמודד עם חוסר הסיפוק שלה.

כשהוא לא זוכר להוריד את הזבל, את השעות של הילדים, לתלות כביסה שהסריחה במכונה, את הדייט שהם קבעו, את חלון שצריך לתקן, שהוא לא יודע איך לגעת בה – שהיא תתמסר אל הידיים שלו בלי לבקש דבר.

את הכאב הזה הוא מסתיר. גם מעצמו.

את הרעב שלה לנראות היא פורקת בזעם או בזלזול.

התשוקה הכי גדולה של הזכר – זה לראות את האישה שלו מסופקת.

אבל רובם לא מצליחים. הולכים סחור סחור, והאון שלהם מול העולם חלש או כבוי.

לא מגשימים את עצמם בעולם, גם אם עושים תפקידים ממש מובילים וגדולים. הגוף תקוע.

מנסים להתאים את עצמם לדרישת הנקבה. ללכת לטיפול, לייעוץ, למשהו אחר.

לא הולך.

גם המיניות כבתה.

גבר לא נמשך לאמא שלו.

אישה לא נמשכת לילד שלה.

ואנחנו – נהיות זועמות יותר, בודדות יותר, כל כך הרבה משקל מחזיקות על הגב לבד, וזה כל כך לא הוגן.

והגוף רעב, ולא משנה מה הוא ינסה לעשות – לא עובד לו. איכשהו, בסוף הוא תמיד נכשל מולך. מאכזב.

ובלילה את מפנטזת על הגבר שתוכלי לסמוך עליו באמת, להישען עליו, שיחזיק אותך. שתוכלי להיות מונחת בידיים שלו, והוא יוביל אותך.

והתאכזבנו. התאכזבנו מאבא שלנו, מהאחים שלנו, מהגברים הילדיים ששוב ושוב השתמשו בגוף שלנו בלי לראות אותנו.

הפכנו להיות לוחמות. לוחמות בשם הנקבה. אף אחד לא יזלזל, ישמיט, ישפיל אותי, ישרוף אותי.

אני אראה לכם מאיפה יוצא הדג.

והראנו – מהפות.

אבל אנחנו נשארנו רעבות ושורדות.

אנחנו חיות בעולם שבו מנסים להפוך אותנו.

מנסים להפוך את הגברים להיות יותר נקביים, ואת הנשים להיראות זכריות יותר.

מין היפוך תפקידים שכולנו בו נשארים רעבים.

החלפנו תפקידים – וטוב שכך. נוצלנו באמת על ידי הזכרי כל כך הרבה שנים, שחייבות היינו רגע ללכת לקיצון השני. הגוף שלנו זוכר דורות של פלישה, אלימות וניצול תחת ידיים זכריות. הפחד להיות הפולש, הדורסני והאלים – שקיים גם בזיכרון הגברי – מצמית ומצמצם את שני המינים.

הכוח של נשים מול גברים הוא תחום אפור וכואב, שרבות חוששות לגעת בו. הפחד מאשמה וסירוס של שני הצדדים משאיר את הנושא בתת-מודע, שם כולנו – זכרים ונקבות – אומללים.

אז מה בעצם מבקשת הנקבה בזוגיות?

להתמסר, להיות מובלת, להיות ניזונה מהכוח הזכרי, להרפות אל תוך זרועות הגבר שלה בידיעה שהוא יחזיק בה וישמור עליה, להתמלא דרכו ולהשפיע את כל הנקבה שבה על העולם.

הנקבה מחזיקה את הכוח הגדול ביותר בעולם – להביא חיים.

כדי לחיות בעולם חפץ חיים ולא הרסני – אנחנו חייבות להיות המרכז שלו, והגבר – לשים את הנקבה במרכז ולהזין אותה ולהגן עליה.

גברים יוכלו לחזור לתפקיד המקורי שלהם: להגן ולהזין את הנקבה, ולא להילחם בחוץ ולהיות כנועים בבית.

שהזכר יתחבר לכוח המיטיב והמזין שלו לנקבה, ממבט על הנקבה, האישה והאם כמרכז העולם כולו – שהוא המזין שלה, זה שמעניק לה כוח ולא לוקח ממנה אנרגיה כדי לספק את צרכיו: מין, ילדים, ביטחון והמשכיות.

גברים יוכלו לחזור להיות זכרים מיטיבים.

הנקביות תחזור להאמין בנחיצות של הזכר – ביכולת שלו להזין אותה מתוך כוח בריא שניתן לו להוביל אותנו, בלי לוותר על הסמכות הנקבית אלא מתוכה.

העולם עוד לא בנוי לזה. לא במערכות הזכריות המושחתות ותאבות הכוח שמנהלות אותנו.

אבל בבית – כן. רוב הגברים בעולם מבקשים להיטיב. הם לא יודעים איך.

הנקבה שבך מחכה לזה. היא לא יכולה לשגשג בעולם אם הזכר שלצידה לא משגשג. לא באמת.

גם הילדים – שזקוקים לדמות זכרית מובילה ולא נגררת.

גם העולם.

הנקבה היא שמחוללת את התנועה העמוקה בעולם.

נקבה משגשגת מאפשרת לזכר לשגשג איתה.

אנחנו תלויים זה בזה, והנקבה מובילה את הדרך.

איך עושות את זה?

על ידי יצירת ליבה פנימית חזקה שמאפשרת לנו להיות פגיעות ולהתמסר, ולדעת שאפילו אם בטעות הוא יפיל אותנו – לא נתפרק.

סמכות פנימית בגוף נקבה מאפשרת מלכות, שמאפשרת התמסרות וכניעה מתוך אהבה וליבה יציבה, הסכמה להתמלא ולהיות ניזונה על ידי הזכר.

המוני נשים בעולם יוצאות למסע הזה בתקופה הזו.

גם אני.

הרבה מאיתנו כאן.

ועכשיו - הגיע הזמן שגם הגברים הצטרפו.