בכלל לא ידעתי שנולדתי לעוף . חשבתי שהכנפיים שם ליופי, שאני צריכה לענטז איתם ולהראות כמה אני חכמה. בכלל לא יכולתי להסתכל לשמיים כי הייתי עסוקה בלשרוד על האדמה. נולדתי לבוץ תובעני ואני טבעתי בה ואף אחד לא ניסה להציל אותי למרות שצרחתי - אמרו לי שאני היסטרית. אז עינטזתי את הצרחה שלי עד שיצאו לי שלפוחיות דלקתיות מכל מקום. גם מהפה ואיכשהוא שרדתי. חשבתי שרק אני דפוקה. מזל שהוא הקשיב לי ורצה אותי שלמה אחרת לא יודעת איפה הייתי. הילדים נולדו והם נתנו לי שקט ואז היית צריכה לענטז עם הכנפ

הרבה מהגברים שאני פוגשת היום בזוגיות ארוכת טווח הם גברים שנכנעו. אין אור בעיניים, אין תשוקה, יזמות ואנרגיית חיים גבוהה. כמעט דיכאון סמוי. הם ויתרו על הרצונות והתשוקות שלהם בקשר. חיים עם מה שיש. נחלו כמה אכזבות מהעולם. הלב נשאר סגור. הבכי לא יצא. האישה לא מרוצה, והם המוציאים לפועל את רצונה של האישה, מנסים כמה שיותר לספק אותה – ולא מצליחים. היא נשארת רעבה. היא רעבה לניצוץ החיים שבו, שיזין אותה מתוך הכוח הזכרי שלו. אבל הוא למד לכבות. להיות גבר – זה פוגע, זה אימפולסיבי, זה מסוכן.

הייתי צריכה ללדת 4 ילדים, לעשות קריירה , לראות את כוח ההשפעה שלי, את היכולת שלי להרוויח כסף, לראות את אבא שלי מת כדי לראות באופן צלול אני אמא, אני רק אמא, אני קודם כל אמא. מאיר לא ישן טוב בלילה, הוא לא שמח,הוא לא חולה באופן מובהק אבל ברור שמשהו לא נעים לו, הוא צמוד אליי ובוכה בכל רגע שאני מעט מתרחקת. עם 4 ילדים לארגן בוקר שלם של כריכים, ארוחות, תלבושות לבית הספר, בקבוקי מים מלאים עייפות יתר  וילד שלא עוזב אותי לשניה זה מורט. מורט מאד. רק מחכה לרגע שאשים אותם במסגרות ואתפנה לד