מאז הלידה המיניות שלי מתה. שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה לאחרונה, ואני מתקוממת עליו. יש לנו מעין הסכמה כזו שהתעוררות מינית אמורה להיראות בצורה של חופש, תשוקה ללא מעצורים, ספונטניות, עונג הדדי ואורגזמתיות הרמונית. מישהי אמרה לי פעם שהיא מדמיינת את זה כמו תזמורת שמנגנת יחד בהרמוניה. ואיך אני אגיד בעדינות? להפך. אם התזמורת מנסה לנגן ושום דבר שם לא עובד כמו שצריך, אם רק בא לך לברוח מהאולם ואת שמה לב לזה, דעי שהתעוררת. בחוויה שלי ושל נשים רבות שליוויתי, המיניות התעוררה דווקא דרך ח

בעולם זכרי שמכוון לסדר אבסולוטי, אין מקום להכרה בערך של הכאוס. כל פתרון נראה כמו ניסיון להדוף את הכאוס ולייצר סדר על אפה וחמתה של המציאות. והכי הזוי? אנחנו חיות בעולם כאוטי לחלוטין שרק מנסה לשדר יציבות אבסולוטית. קונספציה, כבר אמרו כאן. כשמאפשרים מקום לכאוס, נוצר מצב הווייתי נקבי שנותן לפרטים שהות לזוז ללא סדר ידוע מראש, ולהסתנכרן מחדש במקומם. זה מביא להרפיה עמוקה, לצלילה אל מעמקי התת-מודע ולשקט -שקט של רעש לבן, לא של דממה. זהו תהליך שמאפשר, לבסוף, את הסדר הזכרי הבריא. מעבר ל

מכירות את הימים שבהם אתן שוקעות פנימה? מסך של ערפל וכאוס, ביקורת עצמית, שיפוטיות. ימים שבהם את לא מבינה את ההיגיון של החיים האלה, ובעיקר לא מבינה לאן נעלמת ורק רוצה את הכוחות שלך חזרה? מכירה? אנחנו חיות בעולם שבו יש יותר מקום לנשים, אבל פחות מקום לנקביות. זה הופך אותנו ליותר זכריות ויותר בטוחות בחלקים הזכריים שבנו: אנחנו שואפות לסדר, זזות בקצב מהיר, רחוקות מהטבע של הגוף שלנו. אנחנו פועלות בכוחנות מול המציאות ומחפשות לוגיקה וסדר בתוך היצור החי, האינסופי והמשתנה שאנחנו. הכאוס כ

אתמול, אחרי זמן רב שבו חלקים מהתוכנית הגיעו אליי דרך הרשת, החלטתי לצפות בפרק האחרון של האח הגדול. וכמה שאני שמחה שעשיתי זאת. במשך שעה וחצי, צפיתי בגברים שמתנהגים בכוחניות ושליטה, בחוסר רגישות, ביהירות ובזלזול. גברים שלא מקשיבים לביקורת, שומרים על מקומם, מתפעלים מכוחם ומעצימים אותו. וגם כאלה חמודים, שפשוט תקשורת רגשית אינה הצד החזק שלהם (וזה בסדר) . ומולם, נשים. נשים ששמות לב לחוסר ההוגנות, לכאב, לרגש העמוק. נשים שמנסות להביא מבט מורכב, שמביאות כנות, חשיפה, אמת פשוטה וברורה. ו

מגיל חמש התרגלתי לא להאמין למה שאני חשה בגוף שלי, ולסמוך על הראש שלי יותר ויותר. כמה כאב לב חוויתי, כמה בחירות לא נכונות, אי-נוחות ואכזבות - רק כי לא הקשבתי לגוף שלי. לאותה אינטואיציה לא הגיונית שידעה וזיהתה כל כך טוב את האמת שבתוכי. להקשיב לגוף זה להקשיב לידע הנקבי. להקשיב לראש זה להקשיב לחלק הזכרי. כשיש הלימה ביניהם, הם משלימים זה את זו, אך כשמקשיבים רק לחלק אחד - נוצר פיצול. זהו פיצול שכולנו, הנשים, חיות בעולם מרגע היוולדנו: הקשבה לסמכות חיצונית, לידע רציונלי ולניווט של הה

כמה את מרגישה עמוסה ביום יום שלך ? אנחנו חיות בעולם שבו זה מרגיש כאילו מידת העומס שלי מראה כמה האישה בעלת ערך . כמה אני טובה וחכמה ועמוסה וכל יום מחושב לפרטי פרטים בוקר ערב צהריים וליל . קצב של עולם זכרי שבו מרכך הוויתך היא בכמה תועלת את מביאה החוצה לעולם ולא פנימה. הפער הזה בין האדרנלין שמוביל אותנו בעומס לבין הצורך של הנקבה להיות נוכחת \, במימד רוחבי ולא אורכי במיוחד עם ילדנו. קורע לנו את הסרעפת. בבית בו גדלתי אמא שלי וכל שמונת ילדיה היו מתעוררים באוגוסט החם בשעות הצהריים,

או בקיצור - איך נקבות עושות כסף כנשים, מוטמע בנו באופן הכי עמוק שכסף הוא לא שלנו. עד לפני 180 שנים לא יכולנו להחזיק רכוש באופן חוקי, לא היינו יכולות לקבל ירושה, לרכוש בית. הכל היה תחת היד הגברית. וזה עוד ניחא - עד לפני 180 שנים כולנו כנשים היינו רכוש תחת בעלות זכרית. למרות השינויים העצומים שעברנו ביחס לזכויות שלנו כנשים - עד היום רוב מוחלט של התפיסה וההחזקה של כסף בעולם מובלת על ידי גברים (חלקם מדהימים לאללה, יש לציין), והחוויה שלנו היא שאין מקום לידיים נקביות בתנועה הזו. ידי

אנחנו חיות במבנה כל כך זכרי ואטום שבו מלחמה נראית כמו פתרון יחיד והגיוני - אבל האמת הפשוטה היא שזה לא נכון. לאורך ההיסטוריה, כשניסינו לפתור סכסוכים דרך נשק – הם חזרו שוב ושוב, כמו מחזור בלתי נגמר של נקמה. ואני יודעת ומבינה כאישה וכאם יהודיה שהמלחמה הזו היא נחוצה במצב הקיים, שיש איום גרעיני להשמיד אותנו ש-"הקם להורגך השכם להורגו" - ועם זאת, אין בי שמץ של שמחה, או תחושה של ביטחון עתידי בעקבות ההצלחות שלנו בשדה הקרב. המלחמה הבאה כבר בפתח, זה טיבן של מלחמות. של חוסר תקשורת, של אג

בכלל לא ידעתי שנולדתי לעוף . חשבתי שהכנפיים שם ליופי, שאני צריכה לענטז איתם ולהראות כמה אני חכמה. בכלל לא יכולתי להסתכל לשמיים כי הייתי עסוקה בלשרוד על האדמה. נולדתי לבוץ תובעני ואני טבעתי בה ואף אחד לא ניסה להציל אותי למרות שצרחתי - אמרו לי שאני היסטרית. אז עינטזתי את הצרחה שלי עד שיצאו לי שלפוחיות דלקתיות מכל מקום. גם מהפה ואיכשהוא שרדתי. חשבתי שרק אני דפוקה. מזל שהוא הקשיב לי ורצה אותי שלמה אחרת לא יודעת איפה הייתי. הילדים נולדו והם נתנו לי שקט ואז היית צריכה לענטז עם הכנפ

הרבה מהגברים שאני פוגשת היום בזוגיות ארוכת טווח הם גברים שנכנעו. אין אור בעיניים, אין תשוקה, יזמות ואנרגיית חיים גבוהה. כמעט דיכאון סמוי. הם ויתרו על הרצונות והתשוקות שלהם בקשר. חיים עם מה שיש. נחלו כמה אכזבות מהעולם. הלב נשאר סגור. הבכי לא יצא. האישה לא מרוצה, והם המוציאים לפועל את רצונה של האישה, מנסים כמה שיותר לספק אותה – ולא מצליחים. היא נשארת רעבה. היא רעבה לניצוץ החיים שבו, שיזין אותה מתוך הכוח הזכרי שלו. אבל הוא למד לכבות. להיות גבר – זה פוגע, זה אימפולסיבי, זה מסוכן.

הייתי צריכה ללדת 4 ילדים, לעשות קריירה , לראות את כוח ההשפעה שלי, את היכולת שלי להרוויח כסף, לראות את אבא שלי מת כדי לראות באופן צלול אני אמא, אני רק אמא, אני קודם כל אמא. מאיר לא ישן טוב בלילה, הוא לא שמח,הוא לא חולה באופן מובהק אבל ברור שמשהו לא נעים לו, הוא צמוד אליי ובוכה בכל רגע שאני מעט מתרחקת. עם 4 ילדים לארגן בוקר שלם של כריכים, ארוחות, תלבושות לבית הספר, בקבוקי מים מלאים עייפות יתר וילד שלא עוזב אותי לשניה זה מורט. מורט מאד. רק מחכה לרגע שאשים אותם במסגרות ואתפנה לד