מגיל חמש התרגלתי לא להאמין למה שאני חשה בגוף שלי, ולסמוך על הראש שלי יותר ויותר. כמה כאב לב חוויתי, כמה בחירות לא נכונות, אי-נוחות ואכזבות - רק כי לא הקשבתי לגוף שלי. לאותה אינטואיציה לא הגיונית שידעה וזיהתה כל כך טוב את האמת שבתוכי. להקשיב לגוף זה להקשיב לידע הנקבי. להקשיב לראש זה להקשיב לחלק הזכרי. כשיש הלימה ביניהם, הם משלימים זה את זו, אך כשמקשיבים רק לחלק אחד - נוצר פיצול. זהו פיצול שכולנו, הנשים, חיות בעולם מרגע היוולדנו: הקשבה לסמכות חיצונית, לידע רציונלי ולניווט של הה

כמה את מרגישה עמוסה ביום יום שלך ? אנחנו חיות בעולם שבו זה מרגיש כאילו מידת העומס שלי מראה כמה האישה בעלת ערך . כמה אני טובה וחכמה ועמוסה וכל יום מחושב לפרטי פרטים בוקר ערב צהריים וליל . קצב של עולם זכרי שבו מרכך הוויתך היא בכמה תועלת את מביאה החוצה לעולם ולא פנימה. הפער הזה בין האדרנלין שמוביל אותנו בעומס לבין הצורך של הנקבה להיות נוכחת \, במימד רוחבי ולא אורכי במיוחד עם ילדנו. קורע לנו את הסרעפת. בבית בו גדלתי אמא שלי וכל שמונת ילדיה היו מתעוררים באוגוסט החם בשעות הצהריים,

הייתי צריכה ללדת 4 ילדים, לעשות קריירה , לראות את כוח ההשפעה שלי, את היכולת שלי להרוויח כסף, לראות את אבא שלי מת כדי לראות באופן צלול אני אמא, אני רק אמא, אני קודם כל אמא. מאיר לא ישן טוב בלילה, הוא לא שמח,הוא לא חולה באופן מובהק אבל ברור שמשהו לא נעים לו, הוא צמוד אליי ובוכה בכל רגע שאני מעט מתרחקת. עם 4 ילדים לארגן בוקר שלם של כריכים, ארוחות, תלבושות לבית הספר, בקבוקי מים מלאים עייפות יתר וילד שלא עוזב אותי לשניה זה מורט. מורט מאד. רק מחכה לרגע שאשים אותם במסגרות ואתפנה לד