האם להיות אישה עמוסה הפך להיות טרנד?

כמה את מרגישה עמוסה ביום יום שלך ?

אנחנו חיות בעולם שבו זה מרגיש כאילו מידת העומס שלי מראה כמה האישה בעלת ערך .

כמה אני טובה וחכמה ועמוסה וכל יום מחושב לפרטי פרטים בוקר ערב צהריים וליל .

קצב של עולם זכרי שבו מרכך הוויתך היא בכמה תועלת את מביאה החוצה לעולם ולא פנימה.

הפער הזה בין האדרנלין שמוביל אותנו בעומס לבין הצורך של הנקבה להיות נוכחת \, במימד רוחבי ולא אורכי במיוחד עם ילדנו. קורע לנו את הסרעפת.

בבית בו גדלתי אמא שלי וכל שמונת ילדיה היו מתעוררים באוגוסט החם בשעות הצהריים, מתאספים בסלון, רבים ובוהים, שואלים מה נעשה היום ואחרי שעה מחליטים.

אחרי עוד שעתיים יוצאים לאט לאט לפארק הלאומי ברמת גן שזו ברירת המחדל התמידית, האטרקציה הנצחית של ילדי משפחת שרגא עד עצם היום היה.

בדרך תמיד עוצרים אצל כרמלה ושרהלה  לפעמים נשארים אצלהן במזגן עוד שעות ולפעמים בכלל יוצאים איתן לקנות גלידה בקיוסק ולאכול אותו בכיכר,

בכיכר מישהי מבקשת מאמא שלי שתבוא איתה למקווה בלילה ואמא שלי אומרת בטח.

היא לא בודקת ביומן. היא לא ממהרת. אין לה משבצות בזמן.

סדר זמן אחר כזה שבו ברור לכולם שאנחנו לא חיים במשבצות סגורות שעומדות זו לצד זו בקפדנות

אלא במין גל כזה שיכול להיות קצר יותר או ארוך יותר,

תלוי מה קורה לו בדרך.

כיום ,אני מתגעגעת לגל הזה ובעיקר נמאס לי לרוץ ממשבצת למשבצת כאילו שבסוף אגיע לאיזו נקודה.

אבא שלי, עליו השלום, שנים מיהר כל כך להספיק ולא להחמיץ דבר ועדיין נותרו לו שנים לבהות ממיטת בית החולים בעץ אחד עמוס עלים ירוקים שכל הזמן נושרים ומתחדשים.

בחודשים האחרונים קיבלתי על עצמי לא להיות עמוסה להפסיק לרדוף אחרי הזמן כי למה למהר אל המוות?

הוא גם ככה יגיע ועדיף שאלך אליו לאט לאט ובדרך אסתכל על הזמן בעצים הנושאים.

לא רק בסוף, ממיטת בית החולים.

אבל איך עושות את זה? 

איך נראית תנועה נקבית מגשימה בעולם?

להפסיק לדחוף קדימה - להתחיל למשוך פנימה.

להפסיק לדחוף החוצה - להסכים להיות פתוחה וחדירה לעולם.

להפסיק להילחם בו, או בהם - להיכנע למציאות ולפעול מתוכה.

מבט יפהפה, נונשלנטי, נוח, אישה יודעת את מקומה, בלי להתאמץ ובלי לצעוק ובאים אליה ומקשיבים לה,

פשוט כי זו היא.

התחושה הזו של רשות להתקיים בעולם - ככה. בלי שום תפאורה.

זה משהו שאני לומדת, יום ביומו, כל יום עוד קצת.

לא חייבת לדחוף קדימה, לא חייבת להרגיש אשמה, יכולה להיות פגיעה ורכה, להיות ילדה, לבקש עזרה, במקום לכעוס, להזדקק, לא לנטוש את הבטן שלי, את האינטואיציה, האדמה.

להקשיב גם לרחם שזה לא הגיוני, להפסיק להחזיק חזק כל כך את החיים.

המים זורמים גם בלעדייך, תתרווחי לך, תסתכלי על השמיים, תני למים לשאת אותך.

הרשות להתקיים בלי מאמץ יתר -זו תחושה שאנחנו מקבלות מהאם - לא מהאב בשנות הילדות המוקדמות.

אמא שאומרת - יש לך אדמה ילדה שלי. תהיי.

רוב הנקבות בעולם כיום לא גדלנו עם התחושה הזו,

אחרי היום שבו נרגיש רשות להתקיים באופן מלא כנקבות - הבנות שלנו לא יצליחו להבין איך שרדו קודם לכן עם כל כך הרבה מ

אמץ ועול על הכתפיים.

"ככה היה פעם, ככה כולן היו, רק רצינו להוכיח שאפשר, שאנחנו קיימות וטובות מספיק, אז עשינו מעל ומעבר ודחפנו, ונשברנו, ושתקנו, שתקנו המון. לא היה לנו את הרשות שיש לכן." ככה נגיד להן.

בשבילי - להרגיש רשות פנימית להיות אני, לא להטיל ספק בקולות שבי, לדעת את הידע של גופי, להסכים לחיות בגוף נקוב כבסיס של כוח ופגיעות.

זה חופש, זה קול הנקבה שלי - לבנות שלנו.