אתמול, אחרי זמן רב שבו חלקים מהתוכנית הגיעו אליי דרך הרשת, החלטתי לצפות בפרק האחרון של האח הגדול. וכמה שאני שמחה שעשיתי זאת. במשך שעה וחצי, צפיתי בגברים שמתנהגים בכוחניות ושליטה, בחוסר רגישות, ביהירות ובזלזול. גברים שלא מקשיבים לביקורת, שומרים על מקומם, מתפעלים מכוחם ומעצימים אותו. וגם כאלה חמודים, שפשוט תקשורת רגשית אינה הצד החזק שלהם (וזה בסדר) . ומולם, נשים. נשים ששמות לב לחוסר ההוגנות, לכאב, לרגש העמוק. נשים שמנסות להביא מבט מורכב, שמביאות כנות, חשיפה, אמת פשוטה וברורה. ו

כמה את מרגישה עמוסה ביום יום שלך ? אנחנו חיות בעולם שבו זה מרגיש כאילו מידת העומס שלי מראה כמה האישה בעלת ערך . כמה אני טובה וחכמה ועמוסה וכל יום מחושב לפרטי פרטים בוקר ערב צהריים וליל . קצב של עולם זכרי שבו מרכך הוויתך היא בכמה תועלת את מביאה החוצה לעולם ולא פנימה. הפער הזה בין האדרנלין שמוביל אותנו בעומס לבין הצורך של הנקבה להיות נוכחת \, במימד רוחבי ולא אורכי במיוחד עם ילדנו. קורע לנו את הסרעפת. בבית בו גדלתי אמא שלי וכל שמונת ילדיה היו מתעוררים באוגוסט החם בשעות הצהריים,

אנחנו חיות במבנה כל כך זכרי ואטום שבו מלחמה נראית כמו פתרון יחיד והגיוני - אבל האמת הפשוטה היא שזה לא נכון. לאורך ההיסטוריה, כשניסינו לפתור סכסוכים דרך נשק – הם חזרו שוב ושוב, כמו מחזור בלתי נגמר של נקמה. ואני יודעת ומבינה כאישה וכאם יהודיה שהמלחמה הזו היא נחוצה במצב הקיים, שיש איום גרעיני להשמיד אותנו ש-"הקם להורגך השכם להורגו" - ועם זאת, אין בי שמץ של שמחה, או תחושה של ביטחון עתידי בעקבות ההצלחות שלנו בשדה הקרב. המלחמה הבאה כבר בפתח, זה טיבן של מלחמות. של חוסר תקשורת, של אג