נשים מעולם לא ניצחו במלחמה

אנחנו חיות במבנה כל כך זכרי ואטום שבו מלחמה נראית כמו פתרון יחיד והגיוני - אבל האמת הפשוטה היא שזה לא נכון.

לאורך ההיסטוריה, כשניסינו לפתור סכסוכים דרך נשק – הם חזרו שוב ושוב, כמו מחזור בלתי נגמר של נקמה.

ואני יודעת ומבינה כאישה וכאם יהודיה שהמלחמה הזו היא נחוצה במצב הקיים, שיש איום גרעיני להשמיד אותנו ש-"הקם להורגך השכם להורגו" - ועם זאת, אין בי שמץ של שמחה, או תחושה של ביטחון עתידי בעקבות ההצלחות שלנו בשדה הקרב.

המלחמה הבאה כבר בפתח, זה טיבן של מלחמות. של חוסר תקשורת, של אגו זכרי, של הרג חסר אבחנה, של כוחנות ומי יתן את המכה האחרונה.

מלחמה לא פותרת סכסוך. לא באופן שורשי ויסודי שמאפשר ביטחון ושגשוג לאורך זמן.

העולם מתנהל כמו זרע – מהיר, תקיף, מטרתי – ומתעלם מהאיכות הנקבית, איכות לא כובשת אלא נוכחת, תקשורתית עמוקה והמורכבת...

תארו ילד שנולד מתא זרע בלבד או מתא ביצית בלבד – בלתי אפשרי.

גם סכסוך אי-אפשר לנהל רק דרך צד אחד.

רצח של מנהיגים אף פעם לא עזר לנו, אי אפשר לכרות את ראש התמנון באלימות, תמיד יופיעו עוד ראשים שיהפכו למפלצות גדולות יותר. חיסלנו אויבים שוב ושוב – וכל פעם באו גרועים מהם.

פתרון ליניארי, קצר טווח שמאפשר תחושת ניצחון אופוריה אבל לא מייצר לנו עתיד בטוח.

מלחמה היא תוצר של סכסוך בין גברים; הנקמה עליו באה תמיד ברחם – ברצח הילדים שהנקבה נשאה בתוכה, הזינה וגידלה.

ההכשרה להרג נוצרת כשהופכים את הצד השני ללא אנושי, מפלצתי. כל בני האנוש אגב ללא יוצאים מן הכלל עושים זאת.

זה מה שהאוקראינים חושבים על רוסים ומה שהרוסים חושבים על אוקראיינים - חיות אדם, נבלות, אנשי טרף.

זה מה שעשו הנאצים, זה מה שעשו עמלק, זה מה שחמאס והפלסטינים עושים לנו וזה גם מה שאנחנו עושות.

דמוניזציה על מנת להכשיר רצח.

אלימות היא תמיד תוצר של טראומה, ילדים שהפכו לגברים בלי לקבל הזנה רגשית. נשים שגידלו ילדים מתוך שליטה זכרית.

מלחמה היא תמיד נקמה ברחם, בחיים שאנחנו מביאות לעולם.

ואני לא תמימה - אני יודעת שנשים יכולות להיות שטופות מוח ולגדל את ילדיהן על מזבח השנאה והרצח.

ככל שהמדינה שמרנית ודתית יותר ככה קול הנקבה פחות נשמע, ככה יש יותר נשים שטופות מוח שמקריבות את חיי ילדיהן על מזבח הכוח הזכרי.

ועם זאת אין אמא לא משנה מאיזה דת ולאום וכמה הראש שלה שטוף שנאה ואלימות

שהרחם שלה לא צורחת שהילד שלה נקבר.

עלינו לעורר את צרחת הרחם הזו, קודם כל בתוכנו, אחר כך בכולן.

זה יקח זמן, יקח שנים ארוכות לשנות את המבנה הזכרי שאנחנו שבויות בו.

הוא לא משתנה ברגע אלא בתוך תהליכים שבהם נשים בראש ובראשונה לוקחות מחדש את הסמכות על גופן, על המיניות שלהן , על הבית ועל קבלת ההחלטות הציבוריות באופן עקבי ונקבי.

זה תהליך - אנחנו רק בראשיתו.

בעולם שבו קול הנשים ישמע וינהיג.

מלחמה היא לא פתרון - אם מדינה גבתה חיים של תינוק אחד זו בושה כל כך גדולה והלם גדול כל כך - שהמחיר שיגבה ממנה ימשך דורות ארוכים.

התרגלנו שחיים זה דבר שנלקח מאיתנו בכזו קלות על ידי המנהיגים.

לפעמים להסתכל מהצד על המלחמה זה נראה כמו משחק שכל המשתתפים משחקים בו עם תנאים שהם קבעו מראש כמו בכדורגל. לכי תביני את החוקים.

נשים לא היו יכולות לקבל את החוקים ההזויים האלה.

נגיד של דיבור דרך מתווכות ועוד קטאריות שמשחקות משחק כפול ועדיין חלק בלתי נפרד מהמשחק.

תביאי לי אישה איראנית ממשמרות המהפכה. תביאי 10 כאלה. נכניס אותן לחדר עם חרדיות, מתנחלות, וחילוניות. 4 ילדים יונקים יש שם בגילאים שונים.

אני רוצה לראות שהן יחליטו אחרי 10 שעות יחד לזרוק אטום או פצצה אחרת.

בעולם שבו נקבות מנהיגות יש מקום למורכבות, לשיח רגשי כנה וישיר, לשיח אמהי, לפתרונות מורכבים, יש מבט נוכח אל העתיד ומתוכה ההחלטות על המציאות שאנחנו יוצרות לילדנו.

נשים לא זקוקות להירככיה מובנית ושליטה כדי להנהיג, היכולת לשתף פעולה בלי כוחנות היא גדולה יותר בשל ההבנה כל כך פשוטה בגוף - שמה שחשוב ביותר בעולם הם קודם כל הילדים שלנו ולא הרעיונות הדתיים או הלאומיים שלנו.

תמיד הפליא אותי כאישה לראות איך בנים נפגשים אחד עם השני. יושבים שעות יחד, חברים טובים וכמה רגש, שיתוף של המציאות הפנימית הרגשית יהיה שם. - לרוב מעט מאד.

וכך גם בקבינט, בתקשורת, בצבא יושבים פאנלים ברוב מוחלט זכרים שמדברים על ההישגים שלנו במלחמה וכמה מדענים וגנרלים הרגנו. מגיבים באננדרלין עצום ומלא עיניין.

נשים - שים אותן בחדר אחד מארבע ארצות שונות ותוך כמה דקות ידברו ויחלקו את הרגעים הכי פשוטים ועמוקים של החיים שלהן.

ולא שאחד טוב מהשני - אבל אחד בלי השני - זה גרוע מאד.

ונשים לרוב לא מתערבות, לא באמת, לא מתוך כוח נקבי.

או שגם אנחנו נשטפות אדרלין זכרי שהרג הוא הפתרון, או שאנחנו שותקות, מרגישות שאנחנו לא מבינות בזה, שמה שיש לי להגיד הוא חלש, לא רלוונטי.

מתות מפחד ורצות למקלט עם הילדים.

הכוח הנקבי הוא לא להידמות לזכרי, הוא להשלים את החסר.

הכוח הזכרי נחוץ בעולם על מנת להגן - גם אל מול אפשרות של מלחמה, גירוש ואלימות אבל בלי המבט הנקבי. האלימות לא תביא מעולם פתרון ארוך טווח.

הכוח הנקבי הוא בתקשורת מלאה, רגשית, אימהית, לא מתווכת.

אני לא חושבת שיש לנו מה לנסות לשנות את המבנה הקיים או להאבק בה, זו המציאות שכולנו משתייכות אליה כי עד היום לנשים לא ניתנה ההזמנות להנהיג מציאות אחרת.

עלינו להתחיל ליצור מבנה נוסף, צמוד, שבו המוח שלנו לא נשטף בגלי אדרנלין תחושת ניצחון במאבק אלים. אלא מתחילות ליצור מבנה שבו אנחנו מאמינות לקול בגוף שלנו, לקול הספקני בתוכנו, שלמדנו במשך אלפי שנים להשתיק.

קול הנקבה.

גאולה לא באה ביום, גאולה נבנית בעשרות שנים של מאמץ, של אומץ ותעוזה שקטה, של השתנות פנימית ואומץ להשמיע קודם כל בתוכי ואז בעולם את קול הנקבה הצלול. המורכב. החסר כל כך.

הילדים שלי, ארבעתם, הילדים שלך, הנכדים בעזרת ה שיהיו לנו זקוקים לקול הזה. לקול הרחם.

תפקידנו הנשים להשמיע מכל המגזרים ועל כל העמדות הפוליטיות שיש לנו להשמיע את קול הנקבה.

אולי ככה נממש את היעוד השורשי וההיסטורי שלנו להיות אור לגויים,

ובעצם - אור לגויות.

בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל. זו לא מטאפורה אלא תוכנית פעולה.

שתקום שכינתא מעפרא, שתבוא הגאולה לישראל.